החלטה בתיק הפ"ב 15178-01-12

בקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת מעשה בית דין

המבקש עותר לדחיית התובענה על הסף מחמת מעשה בית דין, משלדבריו, טענות המשיבים בתובענה דנן זהות לטענותיהם בת.א. 37950-09-10 במסגרת בקשה שהגיש הבורר להארכת תקופת הבוררות. לטענתו, בית המשפט (כב' השופטת נחליאלי-חיאט) בחן את הבקשה והתגובות לה, ובהחלטתו מיום 26.12.11 נעתר לבקשת הבורר והאריך את תקופת הבוררות בארבעה חודשים (להלן: "ההחלטה").

החלטה זו מהווה, על פי הנטען, מעשה בית דין, ולחילופין, חוסמת את המשיבים בחסם השתק פלוגתא או השתק עילה.

בחנתי את טענות המבקש וכן את עמדת המשיבים, וראיתי לדחות את הבקשה. 

הלכה ידועה היא כי דחיית תביעה על הסף ללא שמיעת טענות לגוף העניין, הינה אמצעי אשר יש להפעילו בזהירות רבה, ובית המשפט ישתמש בסמכותו זו "...רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן" (ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פ"ד לז(4) 721).

לא שוכנעתי כי המקרה דנן עונה על אותם מקרים קיצוניים ויוצאי דופן, מה שלא שוכנעתי כי ההחלטה יוצרת מעשה בית דין.

בתביעה העיקרית, עותרים המשיבים להעברת הבורר, רו"ח ברלב (להלן: " הבורר") מתפקידו ולמינוי בורר חליף. לטענתם, נפלו פגמים שונים בהתנהלות הבורר בהליך הבוררות שמתנהל בין הצדדים, עד כי הבורר איבד שליטה על הליכי הבוררות. כך נטען, בין היתר, כי הבורר מסר את ניהול הבוררות לעובדות במשרדו; כי הליכי הבוררות התארכו שלא לצורך ומעל לקנה מידה סביר; כי הבורר האריך מעת לעת את תקופת הבוררות ללא הסכמת הצדדים, וכי בשל פעולותיו השונות, איבדו המשיבים את אמונם בבורר.

אכן מדובר בטענות דומות לאלו שהעלו המשיבים במסגרת תגובתם לבקשת הבורר להארכת תקופת הבוררות, עם זאת, בית המשפט לא דן בטענות אלה במסגרת ההחלטה, אף לא הכריע בהן לגופן.

כל שנקבע בהחלטה  הוא:

" בהתאם לסמכותי שבחוק הבוררות ולאחר שעיינתי בבקשת הבורר ובתגובות הצדדים, נתתי דעתי להליכי הבוררות שכבר התחילו ונמשכים לאורך חודשים מספר, לפעולות החשבונאיות שנדרשו לבורר, ופרק הזמן שהתחייב מהיקף הפעולות הללו, המשאבים שהושקעו עד כה בקיום הבוררות והזמן הרב שהוקדש לניהול ההליכים, ולאחר ששקלתי את הנתונים שהביא לפני הבורר מול התנגדות המשיב שעקרה נגד התנהלות הבורר, ראיתי להעתר לבקשה, ולהאריך את המועד לקיום הבוררות כמבוקש".

הנה כי כן, גם אם בית המשפט הורה בסופו של יום על הארכת תקופת הבוררות, הרי נעדרת ההחלטה כל קביעה אופרטיבית ביחס לטענות המשיבים בעניין התנהלות הבורר. בית המשפט לא דן בטענות אלה לגופן, אף לא הכריע בהן. משכך, לא יצרה ההחלטה מעשה בית דין המהווה חסם להגשת התובענה שלפניי.

ראיתי לדחות גם את טענתו החלופית של המבקש לקיומו של "השתק פלוגתא".

כאמור בפסיקה, קיימים ארבעה תנאים לקיומו של השתק פלוגתא:

" ...תנאי ראשון כי קיימת זהות בין הפלוגתה שנדונה בכל אחד מההליכים. תנאי שני, שלבעל הדין נגדו מועלית טענת ההשתק היה יומו בבית המשפט לגבי אותה פלוגתה. תנאי שלישי קובע, כי על ההכרעה השיפוטית ביחס לפלוגתה להיות הכרעה פוזיטיבית. לבסוף, יש צורך שההכרעה בפלוגתה תהיה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בהליך הראשון..."

[רע"א 5071/10 עיריית תל אביב יפו נ' ש.א.י. מועדונים בע"מ (מיום 18.10.10)].

בענייננו לא קיימת כל זהות בין הפלוגתא שנדונה בהליך הראשון - בקשתו של הבורר להאריך את תקופת הבוררות, לבין הפלוגתא המתעוררת בהליך השני - התובענה שלפניי. בהליך הראשון נדונה השאלה האם יש מקום להאריך את תקופת הבוררות, בעוד שבהליך שלפניי, נדרש בית המשפט להכריע אם התנהגות הבורר מחייבת, כפי שנטען, את העברתו מתפקידו. אין מדובר באותה פלוגתא, גם אם טענות המשיבים בהליך הראשון ובהליך שלפניי זהות. בנסיבות אלה, לא מתקיים התנאי הראשון הנדרש.

כך גם לא מתקיים התנאי השלישי הנדרש, שכן, כאמור, בית המשפט לא הכריע לגוף טענות המשיבים במסגרת ההחלטה,  וממילא לא נקבעה הכרעה פוזיטיבית.

בנסיבות אלה, הרי שלא קם השתק פלוגתא לתביעת המשיבים שלפניי.

אשר על כן, הבקשה לדחיית התובענה על הסף נדחית.